פסק-דין בתיק ת"א 517-09

1. תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975.  מדובר בתאונת דרכים שאירעה ביום 14.3.03. 

כללי

2. התובע יליד 11.5.98, היה כמעט בן חמש בעת התרחשות התאונה וכיום בן כחמש עשרה שנים.  התובע פונה לבית החולים ושוחרר למחרת ולאחר ארבעה ימים נוספים, אושפז ליומיים נוספים. סה"כ היה מאושפז 4 ימים. 
3. בית המשפט מינה תחילה שני מומחים רפואיים, בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי.  ד"ר מירובסקי, קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדי.  פרופ' שפירא קבע כי לתובע אין נכות נוירולוגית, אולם הציע כי ימונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי.  בית המשפט מינה כמומחה בתחום הפסיכיאטרי את פרופ' טיאנו, אשר קבע כי לתובע 10% נכות פסיכיאטרית לצמיתות עקב התאונה וזאת בהתאם לסעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956, בגין תסמונת דחק בתר חבלתית חלקית. 
4. ביום 20.6.13 נשמעו הראיות בפני, במסגרת זו נחקרה אמו של התובע, אשר נתנה תצהיר וכן נחקר פרופ' טיאנו על חוות דעתו.  לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב. 
5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, עניינה בנכות הרפואית והתפקודית של התובע, ממנה נגזרות מחלוקות בעניין גובה הנזק.  התובע טוען ל - 10% נכות רפואית ותפקודית ואילו הנתבעים סבורים כי לכל היותר יש לייחס לתובע 5% נכות רפואית ואין לייחס לו כל נכות תפקודית.  להלן אדון בטיעוני הצדדים בסוגיה זו ובסוגית הנזק.

נכות רפואית ותפקודית - טענות הצדדים

6. התובע, כאמור לעיל, סבור כי יש לאמץ את קביעת המומחה לעניין הנכות הרפואית ויש לקבוע כי לתובע נכות תפקודית בשיעור זהה.  הנתבעים חולקים על עמדה זו מכל וכל.
7. לטענת הנתבעים, מדובר היה בתאונת דרכים קלה ולתובע לא נותרה כל נכות בעקבותיה, אף לא נכות פסיכיאטרית.  הנתבעים מדגישים את העובדה, כי מי שנהג ברכב בעת התרחשות התאונה היה אביו של התובע, אשר בעצמו לא התלונן על כל פגיעה שהיא. עוד טוענים הנתבעים, כי אמו של התובע אשר נתנה תצהיר, לא נכחה באירוע וכל עדותה בקשר לאירוע, הינה בגדר עדות שמיעה ויש להתעלם ממנה.  אציין כבר עתה, כי מקובל עלי, כי לא ניתן ללמוד על ההתרחשויות בעת קרות התאונה, מתוך התצהיר של אמו של התובע או מתוך עדותה ובהיעדר תצהיר של האב, ניתן להסתמך בהקשר זה רק על המסמכים שצורפו על ידי התובע. 
8. בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק זה, צוין על ידי כל המומחים, כי על פי המסמכים הרפואיים בהם עיינו, התובע נחבל בראשו ובפניו ואיבד את ההכרה למספר שניות או דקות. לטענת הנתבעים, אין שחר לטענה בדבר החבלה בראש ואבדן ההכרה, אשר מבוססת כולה על דברי אביו של התובע.  לטענת הנתבעים, על פי דוח מד"א ממועד פינוי התובע לבית החולים, התובע נמצא על ידם כשהוא בהכרה מלאה.  ייאמר, כי פרופ' שפירא בחוות דעתו, ציין כי בחומר הרפואי שהוצג בפניו, אין עדות לחבלת ראש ובעקבותיו סבר גם פרופ' טיאנו כי אין כל ראיה כי נגרמה לתובע חבלת ראש בתאונה זו. 
9. הנתבעים צירפו לסיכומיהם כנספח א', גיליון מעקב אחר התובע מעת אשפוזו לאחר התאונה (מסמך זה, כמו גם מסמכים אחרים שצורפו לסיכומי הנתבעים, צורף לתצהיר שהוגש מטעם התובע), על פיו מי שדיווח על אבדן ההכרה הייתה אמו של התובע שכלל לא הייתה ברכב בעת התאונה.  כבר כעת אציין כי צודקים הנתבעים כשמציינים כי לא ייתכן שהאם דיווחה על אבדן ההכרה של התובע, יחד עם זאת יש לשים לב, כי לפי עדותה של האם, היא כלל לא הייתה בבית החולים עם בנה לאחר התאונה, מאחר שילדה זמן קצר קודם לכן ומי שהיה איתו בבית החולים היה אביו (ע' 9 ש' 3-8) ועל כן אין אלא להסיק כי הרישום בנספח א' האמור, בטעות יסודו, וייתכן והכוונה הייתה כי האב הוא שמסר דיווח על אבדן ההכרה. 
10. הנתבעים מפנים עוד לנספח ב' לסיכומיהם, דוח הקבלה של התובע למחלקת הילדים, שם צוין כי התובע נחבל בראש מכיסא, איבד הכרה לכמה דקות, ללא דימום פרט לשפה.  לטענת הנתבעים, לא ברור כיצד נחבל התובע מכיסא, כשהיה חגור ועל כן לשיטתם עצם אשפוזו של התובע, נבע מדיווח שקרי על אבדן הכרה ועל רקע בעיותיו הקודמות של התובע, אשר בגינן ולא בגין התאונה הפגין אי שקט ולא השיב על שאלות שנשאל (נספח ג' - סיכום אשפוז).  הנתבעים מציינים עוד, כי על פי רישום שנערך במהלך האשפוז של התובע, הרי הוא חש בטוב, רץ ושיחק בבית החולים (צורף כנספח ד' לסיכומי הנתבעים).
11. הנתבעים, מפנים גם להפניה של רופאת המשפחה לאשפוז השני לאחר מספר ימים, שם מצוין שוב חוסר השקט הפסיכו-מוטורי וחוסר שיתוף הפעולה (נספח ה' לסיכומי הנתבעים), כשלטענתם, מדובר במצב מולד של התובע ואין מקום לחשוב שהדבר קרה עקב התאונה.  הנתבעים מפנים למכתב השחרור מן האשפוז השני, אשר קובע כי נשללה סיבה אורגנית הקשורה לחבלת הראש כגורם לאי השקט ומכאן ההמלצה לטיפול פסיכיאטרי (נספח ו' לסיכומי הנתבעים).  הנתבעים מפנים אף למכתב של ד"ר גל מאירי, אשר לא מצא סימנים לתסמונת בתר חבלתית בהתנהגות התובע וזאת ביום 10.3.04 (נספח ז' לסיכומי התובעים). 
12. עיקר טענת הנתבעים היא כי לנוכח האמור בחוות הדעת של פרופ' טיאנו, לא היה מקום לקבוע לתובע כל אחוזי נכות בגין תאונת הדרכים.  טענה זו של הנתבעים, מועלית על סמך קביעתו של פרופ' טיאנו (בע' 5 לחוות דעתו בפסקה השלישית), כי התובע בחלק הראשון של הבדיקה התחזה לשוטה ובחלק השני גם אם לא התחזה, עדיין היו "גורמים מגמתיים ברורים" בהתנהלותו.  כמו כן מציין פרופ' טיאנו, את בדיקתו של ד"ר גל מאירי, שסבר כי אין מדובר בתסמונות דחק בתר חבלתית וקביעתו של פרופ' טיאנו כי היו חבלות נוספות שהצטברו לתאונה.  עוד ציין פרופ' טיאנו, כי דיווחי אבי התובע למרפאות בריאות הנפש, היו קשורים בדינאמיקה של ההליך המשפטי וכי הטיפול התרופתי שקיבל התובע לא תואם את מצבו הנוכחי (ע' 5 לחוות הדעת פסקה אחרונה).  
13. פרופ' טיאנו קבע כי "... גם אם הגיב הילד בזמנו לתאונה, מדובר בתופעה המוכרת לנו של תגובה רגשית אצל ילדים, שהוריהם הגיבו בחרדה על אירוע שקרה לילד...", מכאן טוענים הנתבעים, כי למעשה אחוזי הנכות שניתנו על ידי פרופ' טיאנו לתובע, ניתנו בשל החרדה של הוריו ולכך אין הצדקה. 
14. טוענים הנתבעים, כי על פי קביעת פרופ' טיאנו, אין בסיס לטענה כי התובע נפגע בראשו, מדובר בתובע אשר מבחינת אינטליגנציה נמצא על גבול הפיגור השכלי, אשר במגמתיות לא שיתף פעולה ואף שיקר בהזדמנויות שונות.  כך למשל, לא האמין לו פרופ' טיאנו, כשלא ידע את שם בית הספר שלו (שכן לפני כן אביו של התובע יצא לשאול את התובע את שם בית הספר וחזר עם התשובה) וכן טען התובע כי אינו מתקלח לבד משום שאינו מבדיל בין המים הקרים למים החמים, ופרופ' טיאנו סבר כי אין כל סבירות לטענה זו שלו (ע' 20 לפרוטוקול ש' 7-10). 
15. פרופ' טיאנו, ביסס חלק מקביעתו, על ההרטבה הלילית של התובע ולטענת הנתבעים, אף הטענה בדבר הרטבה לילית של התובע, היא טענה שקרית שהיה מקום לייחס לה אותה מידת מהימנות כמו לטענות אחרות של התובע ושל הוריו, היינו היה צריך לדחותה.  הטעם לעמדה זו של הנתבעים הוא כי התובע לא הופנה מעולם לכל טיפול בקשר לבעיית ההרטבה, על אף זמינותם של טיפולים כאלה, אשר אינם מסוכנים ואינם פולשניים.  כמו כן טוענים הנתבעים, כי פרופ' טיאנו עצמו סבר כי היו עוד אירועים שקרו בחייו של התובע ושקשורים לבעיית ההרטבה, אולם לא הייתה לו תמונה מלאה לגביהם ועל כן לא התייחס לכך בחוות דעתו (ע' 27 לפרוטוקול ש' 1-20). 
16. הנתבעים מציינים, כי פרופ' טיאנו העיד, כי אילו היה התובע מטפל בבעיית ההרטבה בהצלחה, הייתה נכותו יורדת ל - 5% וכן ציין כי בעיית ההרטבה איננה מפריעה לתובע ברמה של לימודים או עבודה, אלא ברמה החברתית בלבד ועל כן לטענתם, גם אם ייקבע כי לתובע נכות רפואית, הרי שהיא איננה תפקודית.  מכל מקום לטענת הנתבעים, מכוח חובת הקטנת הנזק, יש לקבוע כי לתובע נכות רפואית של 5% לכל היותר ונכות זו איננה תפקודית. 

נכות רפואית ותפקודית - דיון והכרעה